מנהג פדיון הבן ומטבעות הכסף המשמשים לצורך כך
פדיון הבן (או פדיון בכורות) הוא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה חייב כל אב מישראל לפדות את בנו הבכור מחזקת הכהן. עם היוולדו הבן שייך להקדש בשל מצוות קידוש בכורות ולכן יש לפדותו
פדיון הבן הוא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה שבהן זכו אהרן ובניו הכוהנים. התינוק נפדה מהכוהן על ידי תשלום חמישה סלעים, שהם חמישה מטבעות כסף טהור, או חפץ השווה לסכום זה
הציווי למצווה ניתן למשה בשעה שיצאו בני ישראל ממצרים. בעקבות מכת הבכורות, שפגעה רק בבכורי המצרים, נצטווה משה לקדש את בכורות בני ישראל, על מנת שיעבדו בבית המקדש
לאחר שחטאו ישראל בחטא העגל, ניטלה זכות העבודה במשכן מהבכורות וניתנה ללוויים. העברת בכורות מרשות ה"הקדש" הצריכה אפוא פדיון מיוחד, באמצעות חמישה שקלי כסף, שניתנו לכוהנים. הפדיון חייב להיעשות ע"י מטבעות או חפצים בערך של חמישה שקלי כסף, כ-96 גר' כסף טהור
במערכת מטבעות זו, "סלע כסף" היה שווה 4 דינר כסף, ובדינר כסף היו 192 פרוטות נחושת
לדעת הרמב"ם (במשנה תורה) שווי פרוטת נחושת הוא כמשקל "חצי שעורה" כסף נקי. לפי מדידות שנערכו בזמננו, משקל חצי שעורה הוא כ־1/40 גרם (0.025 גרם). לפיכך שווי חמישה סלעים לפדיון הבן הוא 96.15 גרם כסף נקי
את מי פודים
פדיון הבן הוא טקס יחסית נדיר וזאת משום שילד החייב בפדיון הוא רק בן זכר שהינו "פטר רחם" לאימו, כלומר הוולד הראשון שנולד לאם ללא הפלות קודמות, ושנולד בלידה טבעית ולא בניתוח קיסרי
המצווה מופיעה בתורה במספר מקומות. הפעם הראשונה היא בספר שמות פרק יג,: "וכל בכור אדם בבניך תפדה" ושוב בספר במדבר פרק יח, טו: "אך פדה תפדה את בכור האדם"
היכן ניתן להשיג שקלים לפדיון הבן
את חמשת השקלים העשויים מכסף טהור ניתן לרכוש בחנויות לצורפים ותשמישי קדושה. לחילופין, ניתן לקבל לצורך הטקס סט מטבעות שכזה מהכוהן עורך הטקס, לא בהשאלה אלא כמתנה גמורה משום שרק כך ניתן לקיים עם המטבעות את המצווה. הדרך הנכונה או הראויה לעשות זאת היא על ידי תשלום (סימלי) לכהן עבור המטבעות
המטבעות בזמן הפדיון צריכות להיות של האב, והוא מקנה אותם לכהן לגמרי
במידה והמטבעות שייכות לאדם שלישי. מקבלים ממנו את המטבעות במתנה, נותנים אותם לכהן בפדיון ואח"כ קונים אותם מן הכהן ומחזירים לאדם ממנו התקבלו. כיון שהפדיון הוא מתנה לכהן, הכהן יכול לדרוש את מלוא שווי המטבעות. אם המטבעות שייכים לכהן הפודה, קונים ממנו את המטבעות ובזמן הפדיון נותנים לו את המטבעות.
טקס הפדיון
נהוג לערוך את הטקס ברוב עם ומצווה ללוותו בסעודה חגיגית המוגדרת בהלכה כסעודת מצווה.
את התינוק מלבישים בבגדי פאר, והנשים מקשטות אותו בתכשיטי הזהב שלהן. סיבת המנהג היא לעשות תיקון לחטא העגל בו סירבו הנשים לתת תכשיטיהן (כאן נעשה שימוש בתכשיטים לביצוע מצווה). התינוק מובל על מגש כסף וכרית רקומה, ומוגש לידי הכהן
האב אומר: ”אִשְׁתִּי הַיִשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה הַבְּכוֹר. זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי וְהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ הַיִשְׂרְאֵלִית, וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָה לִפְדוֹתוֹ. שֶׁנֶאֱמַר: 'וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא.'[16] וְנֶאֱמַר: 'קַדֶשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.”
הכהן שואל את האב: ”מַה בָעִית טְפֵי, לִיתֵּן לִי בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ שֶׁהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ אוֹ בָעִית לִפְדוֹתוֹ בְּעַד חָמֵשׁ סְלָעִים כְּדִמְחַיַיבְתּ מִדְאוֹרַיְיתָא?” תרגום מארמית: במה אתה חפץ יותר, לתת לי את בנך בכורך שהוא פטר רחם לאימו או רצונך לפדותו בעד חמש סלעים כפי חיובך מהתורה?
האב משיב לכהן: ”חָפֵץ אֲנִי לִפְדוֹת אֶת בְּנִי וְהֵילָךְ דְמֵי פִדְיוֹנוֹ כְּדִמְחַיַיבְתִּי מִדְאוֹרַיְיתָא”
האב מברך ברכת המצוות: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן”, וברכת שהחיינו: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְמַן הַזֶּה.”
ונותן לכהן את כסף הפדיון ולוקח את בנו.
הכהן מברך על גביע יין ברכת בורא פרי הגפן. לאחר מכן נהוג כי הכהן מניח את ידיו על ראש הבן ומברך אותו בברכת כהנים. יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.— ספר במדבר, פרק ו', פסוקים כ"ד–כ"ז
